<h1>הגהות שערי דורא סימן ל"ט</h1>
<h2>דף ק.</h2>
א)בפרק גיד הנשה [דף ק' ע"א ע"ש בתוס'] גבי גיד הנשה שנתערב פריך וליבטל ברובה ומשני בריה שאני ולא בטלה משמע לפום ריהטא דאי לא הוי בריה הוי בטל ברוב והכי קיימ"ל ב)דמין במינו בדבר ג)יבש בחתיכה ד)שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים בטל ברוב ואפי' מדרבנן ובדבר לח בס' דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין בדבר לח בין בדבר יבש כדאי' בפרק התערובות [זבחים ע"ח] ודבר לח היינו לח בלח כמו יין ביין או חלב בחלב (פירש של בהמה טמאה או של טריפה נ"ל ש"ל) ה)אבל מין בשאינו מינו בין בדבר לח בין בדבר יבש אם אינה ראויה להתכבד לפני האורחים לעולם בטל בס' ולא בפחות הלכך חתיכה של איסור שנתערב בב' או בג' חתיכות של היתר כולן מותרות (פירש מדאוריית' ש"ל) וכגון חתיכה שאינה ראויה להתכבד בה שהאיסור בטל ברוב בדבר יבש אפילו מדרבנן מאחר שאין האיסור נבלע בהיתר ו)וי"מ (בתוס') דוקא לשני בני אדם מיהו ר"ת מתיר אפי' לאדם אחד וי"מ דווקא יבשלם בשני קדירות אבל בקדירה אחת לא דממה נפשך טעם האיסור נפלט בה והיינו דבר לח ואינו בטל ברוב ומיהו רבינו משה מתיר לבשלם אפי' בקדירה אחת הואיל והאיסור בטיל ברוב גם האיסור נעשה היתר והביא ראייה ממס' מקוואות [פ"ז מ"ב] (נתן סאה ונטל סאה כשר וזהו בגמרא פ' הערל [פ"ב ע"ב] משמי' דר' יוחנן ש"ל) ועד כמה עד רובה ולא אמרינן מה שחוזר ונותן הוו שאובין אלא גם האיסור נעשה היתר אבל אם מכיר חתיכת האיסור יסירנה. [שערי דורא הלכ' מינים המתבטלים סימן ל"ט]. א)0חתיכה של איסור שנפלה לתוך ס' חתיכות של היתר וידע בה שנפלה ואחר כך נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך היה מורה ר' יואל הלוי ובנו ראבי"ה אמר דאפי' ידע בה אסורה אלא א"כ הביא אותה לחוץ קודם שנפלה השנייה ואבא מורי הכריע כרבי יואל הלוי ז"ל א"ז פרק בתרא דע"ז. וראבי"ה אסר אפי' ידע. יראה דמסברת אשר"י קאמר לה דסברא גדולה היא דכתב דכיון שנתרבה האיסור הרי הוא הוכר ומרגישין הטעם. ולא מבעיא לפירש"י דפ' גה"נ דסבר דלא סמכינן אששים אלא היכא דלא יהיב טעמא אלא אפילו לפי' התוס' ואשר"י דכתבו דבסתמא סמכינן אששים ואמרינן דלא יהיב טעמא הכא דודאי סוף סוף יהיב טעמא אסור דהוה כאלו טעם לה כהן ואמר דיהיב טעמא כדאיתא התם באשר"י מהרא"י ז"ל. מהר"ם אומר דיש להביא ראיי' דתלי בידיעה דהא תנן ערלה במאתים אסור ואמאי לא אמרינן מתחלה כשגדל רק מעט אז בטל באחד ובמאתים אלא עכ"ח צ"ל דכשנוסף אין כאן אחד ומאתים של היתר דחוזר וניער הראשון עמו ולא אמר קמא קמא בטיל הואיל ולא נודע ההיתר מקודם כך מצאתי בהתוס' בהגוזל קמא בד"ה מחיצת הכרם וכן יש במרדכי בהגוזל קמא. אמנם מש"כ בסמ"ק ה' בשר בחלב סי' רי"ג וז"ל דאם נתחב [שני] פעמים כף חולבת בקדירה של בשר או של איסור בקדירה של היתר בלא ידיעה בנתים דצריך ב"פ ששים כנגד הכף והביא ראיי' ממס' תרומות פ"ה ממשנה דקתני סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הר"ז אסורה ור"ש מתיר וז"ל הירושלמי אמר ר' שמעון ידיעתו מתחלה מקדשתו ורבנן אמרי הרמתו מקדשתו כלומר לר' שמעון אם לא נודע לו בראשון עד שנפלה שנייה הי' הכל אסור אבל השתא דנודע לו בראשון כיון שסופו להרים כמורם דמי ורבנן אזלי בתר הגבהה וה"נ מביא התוספתא אמר רשב"א בד"א בזמן שלא ידע ואח"כ נפלה אבל ידע בה ואח"כ נפלה מותרת משום דכבר הי' לו לעלות וחכ"א הרמתו מקדשתו עכ"ל ולא נתבררה לי הראי'. וי"ל דחד טעמא הוא, כיון שאם תחב זה הכף לקדירה אחרת צריך ששים משום דהוה כחתיכה דאיסור הה"ד נמי לאותו קדירה וחוזר וניעור עם הראשון כיון שלא היתה ידיעה בנתיים וכ"כ במרדכי פ' הגוזל קמא דכן הדין אם נפל חתיכת איסור כגון חזיר בתוך הקדירה דדינא הוה ככף ומשערינן בס' ואם נפל שני פעמים או יותר זה הדבר תלוי בפלוגתא באם נודע לו בנתיים כדפי' לעיל עכ"ל. אמר ר' אברהם ד' כללים בביטול ס'. כלל א' דבר יבש ביבש וחשוב והוה איסור דאורייתא אפילו באלף לא בטיל עד שיכיר את האיסור ויסירנה כך פי' נמי הרמב"ם. כלל ב' דבר שאינו חשוב ואין איסורו דאורייתא חד בתרי בטל וא"צ להסיר אחד. כלל ג' ואם הוא חשוב ואין איסורו דאוריי' או איסור' דאוריית' ואינו חשוב חד בתרי בטל וצריך להסיר א' מהם שנתלה בו האיסור. כלל ד' מה שאנו אומרים איסור דרבנן מרבה עליו ומבטלו ברוב היי' שנתערב חד בחד שכבר נעשה בו ספק אז מרבה עליו ומבטלו אבל להרבות עליו קודם שנעשה ספק אין מבטלין באיסור דרבנן והא דקאמר בפ"ק דביצה דמרבה על העצים שנשרו מן הדקל מתורץ שפיר ואין להאריך כאן עכ"ל הגה. ב)0ובשר ועופות ב' מינים הן [ד"ו ש"ח שכ"ד. ובשר וכבד ב' מינים הן ועוף וכבד ב' מינים הן] דקיימ"ל כרבא פרק בתרא דע"ז דבתר שמא אזלינן מרדכי. וקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן חמרא חדתא בעינבי ב' מינין הם ושאור ועיסה ב' מינין הן ואיל ושור ועז ג' מינין הן אעפ"י שכולו בשר וכן מיני דגים [ד"ו שכ"ד ועופות] שחלוקות בשמן [בין טהורים בטהורים בין טמאים בטמאים ובין טמאים בטהורים] שני מינין הן אבל בצים של עוף זה בבצים של עוף זה הן מין במינו. וחלב ובשר שני מינין הן ושומן של הלב ושל בין הדקין מקרי חלב וחלב של פרה ושל רחל מין אחד הוא ושומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך בשר שומן הוא ומקרי בשר שמן ולא חלב. כבש ואיל ורחל כולן מין במינו א"ז הלכות יין נסך (מסכת ע"ז). והאשר"י כתב הג"ה גבי אמרו רבנן בטעמא ואמרו רבנן בס' שחלב ושומן מין במינו הוא וכ"כ הי"ד בסי' צ"ח. ג)0יבש ביבש שנתבטל חד בתרי או לח בלח שנתבטל בששים ונתרבה עליו איסור חוזר עליו איסור ראשון וניער [וכן כל איסורים שבתורה שלא היה בהיתר לבטלו ונתרבה ההיתר בשוגג] חוזר ההיתר הא' וניער עם הב' ומבטל האיסור. במזיד אינו חוזר וניער [אשר"י פגיה"נ] [וד"ק סיים מספר א"ז]. (ד"ק) וכ' באשר"י סוף פגה"נ סי' ל"ה אבל במזיד אסורות לו ומותר לאחרים עכ"ל. ואם הוא דבר יבש לא אסור אלא מדרבנן ואפי' נתערב אפי' חד בחד מותר באכילה בב' בני אדם א"ז פ"ב דע"ז. והלכתא אין בגידין בנו"ט ופרש"י ומיהו שומנן של גידין אוסר וצריך ששים לבטל וכ"כ הרי"ף ז"ל. וז"ל א"ז במס' ע"ז פרק בתרא אם הוא דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אם נתערב אפי' חד בתרי מותר באכילה לב' בני אדם פי' לישראל וגוי וצ"ע בא"ז הגדול. ואין מבטלין איסור דאורייתא לכתחלה, ואם ריבה עליו בדיעבד בשוגג מותר במזיד אסור. ודבר שהוא מדרבנן ל"ש לח ל"ש יבש מבטלו לכתחלה ברוב בעלמא וכגון דליכא למיגזר בהאי דבר אטו אסורה מדאורייתא וכן הורה רבינו שמחה הלוי הלכה למעשה והילך המעשה כ' ר' יצחק א"ז בר משה זכורני כשהייתי בבית רבינו שמחה אז בא לפניו ביום ו' ר' שמואל בר' אברהם הלוי ושאלו על מעשה שנעשה בביתו על יורה שהי' בה קרעפליך של בשר אצל האש והיתה שם קדירה אצל האש שהיה בה מי חלב ובאתה גויה ושפכה ממי חלב לתוך היורה ואין ביורה ששים לבטל את מי חלב שנשפכו לתוכה והורה לו שיתן מים לתוך היורה שיתוספו על מה שביורה שיהי' בה כדי לבטל את מי החלב דמי חלב הן דרבנן כדאמר בכה"ב המבשל גדי במי חלב פטור מסייע לי' לר"ש בן לקיש דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר רשב"ל ל"ש אלא לענין הכשר זרעים אבל לענין בב"ח אינו כחלב הלכך כל דבר שהוא מדרבנן ל"ש יבש ל"ש לח מבטלו לכתחלה ברובא בעלמא וכגון דליכא למגזר בהאי דבר אטו דאורייתא עכ"ל [בא"ז הגדול סי' תנ"ה רמז לזה שכ' כדפי' בפ"ב דע"ז]. עצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן מהכא שמעינן דבדרבנן היכא דליתא לאיסורא בעיניה שמבטלין אותו לכתחלה כו' ולראבי"ה נראה דבדרבנן היכא דלא הוי דבר שיל"מ דמבטל לי' לכתחלה אפי' איתא לאיסורא בעיניה [ד"ק. וה"מ בדבר שהוא מדרבנן ואין לו שורש מה"ת מפורש לדוגמתו וליכא למיגזר. אבל סתם יינם שהוא מדרבנן, כיון דכ' ישתו יין נסיכם יש לו עיקר מה"ת והוא שנתנסך בפי' לע"ז, אין מבטלין לכתחלה אפי' סתם יינם ולא דומה למוקצה שגזרו משום (הכנה) (ס"א הוצאה)] שאין דומה לו. ורשב"ם פי' דבמידי דאוכלין אין מבטלין דבר האיסור מרדכי פ"ק דביצה [א"ה. במרדכי שלנו ליתא רק בחידושי אנשי שם על המרדכי תמצאנו]. (ד"ק) וצ"ע במיימוני המ"א פט"ו כ' וז"ל ומה שאנו אומרים באיסור דרבנן רבה ומבטל שכבר נעשה בו ספק אז רבה עליו ומבטלו אבל לכתחלה להרבות עליו כל ספק אין מבטלין איסור לכתחלה אפי' דרבנן והא דאמרינן פ"ק דביצה עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים. היי' כדפי' רש"י שם דוקא שנשרו מן הדקל ואי אפשר לו להיות בלא תנור דהוה דומיא שנתערב כבר חד בחד עכ"ל הרמב"ם וצ"ע אם אנו נוהגין להצריך אפי' בדבר שעיקר איסורו דרבנן דבא"ז פגה"נ כתב דבשר חיה או עוף בטל ברובא בעלמא עכ"ל. הרא"ש פ"ק דביצה כ' דלא מבטלינן איסור לכתחלה אפי' איסור מדרבנן אלא היכא דמיקלא קלי איסורא. הכי נהגינן וכ' האשר"י בפגה"נ וכן כל איסורים שבתורה ולא הי' בהיתר לבטלו ונתרבה ההיתר בשוגג חוזר ההיתר הראשון וניער עם השני ע"כ. בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח בלח (או. במ"ס אין זה) שיש בו נתינת טעם דקיי"ל חענ"נ וצריכה כדי ביטול הכל ואפילו נתרבה בשוגג כדמוכח בכמה דוכתי מהרא"י ז"ל. ד)0חתיכה שאינה ראוי להתכבד ונתערבה באחרות יבש ביבש בטילה אפי' חד בתרי. ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינו בין שלא במינו כגון שנתפרד (י"ג שנתפרר) (במב"ש אות ד' שנפרך) לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה. אבל בעל התרומה כ' דוקא שנתערב במינו אבל מין בשא"מ אפי' יבש ביבש צריך ס' כיון שאם יבשלם יתן טעם. טי"ד סי' ק"ט. ובי"ד כ' דלכאורה נראה דכל דבר יבש בין מין במינו בין מין בשא"מ בטל ברוב וצ"ע בתוס' פ' אלו עוברין ובפגה"נ דמשמע שם טובא דמין בשא"מ בדבר יבש אפי' מדאורייתא לא בטל ברוב ונ"מ אם נתערבו דברים שחלוקין בשמן והן שוין במראה שאינו ניכר ההיתר והאיסור והוי ספק בדבר אי הוי ספיק' דאורייתא או דרבנן מהרא"י ז"ל. ה) (ד"ק) והטעם דמין במינו יהא הרבה קיל מבאינו מינו. בדבר לח בטל בס' ובדבר יבש ברוב ושאינו מינו לא בטל לעולם אלא דוקא בששים. ואומר מהר"ש דלכך הוא דשא"מ יש לו תקנה כגון שיראה היכן האיסור ויסירנו ומאחר דיש לו תקנה אינו בטל ברוב אבל בס' בטיל שפיר דזה מיקרי אין לו תקנה מאחר שהוא כ"כ מועט אינו יכול לראות היכן הוא אבל מב"מ אין לו תקנה לעולם דאינו יכול לראות ולהכיר ולכך בטל שפיר ברוב ביבש עכ"ל. (ד"ק) ויש לתמוה מה טעם (כ"י פאריש הגי' ויש לתת טעם) דמין בשא"מ בעינן ששים אפילו בדבר יבש. לפי כשמבשל אותם ביחד (זה הטעם מסה"ת) מרגיש האיסור ממש. ועוד טע"כ דאורייתא. וע' בס' א"ז בתחלת סימני איסור והיתר מה קרי מין במינו ומבשא"מ. (א"ה. וכבר העתקנו בהגהות ב' מא"ז איזה נקרא מב"מ ואיזהו מבשא"מ). ו)0ויש מפרשים דווקא לשני בני אדם ובסמ"ג כתב דיש להחמיר שלא לאכול אדם אחד ונראה דה"ה שלא לבשלם בקדירה אחת אפי' להאכילם לב' בני אדם דהא הרוטב ודאי אסור מה"ת דקיי"ל טע"כ דאורייתא עד ששים כיון דלא בעי למימר שהאיסור נעשה היתר מדאסרי' לאדם אחד ויראה דנוכל לומר אע"ג דקיי"ל דאין צריך להשליך אחת אלא גבי תרומה מפני גזל השבט כדלקמן סי' מ' כמו שהוכיחו רבותינו מן הירושלמי דוקא להשליך לאבוד או לתת לגוי לא צרכינן אבל להאכיל לשני בני אדם יש להחמיר דליכא פסידא כולי האי. והא דאמר לעיל בסי' ל"ז דמהר"ם נתן אחת לגויה ולא רצה לסמוך על ביטול ברוב אפשר משום שהי' ת"ח וצדיק והי' נראה דרך גנאי שיזדמן שום דבר איסור אכילה לפיהו כדפי' התוס' חולין אההוא השתא בהמתן של צדיקים כו'. וכיון שרצה מהר"ם להחמיר ולתלות ולומר שהוא האיסור והשאר כולם של היתר לא נתן אותה חתיכה לישראל אחר. שהיה נראה כמאכילו איסור ולא רצה לסמוך על שריותא דשני בני אדם דמ"מ היה הוא בספק כמו אידך. ויראה דמ"מ הסומך על דברי הרמב"ם (א"ה. ע' מנח"י כלל וסי' זה ס"ק י"ב דצ"ל מהר"ם מרוטנבורק במקום הרמב"ם) ואשר"י לאוכלן כאחת ואדם אחד לא הפסיד מהרא"י.
